אני תמיד שומע מאנשים איך הם לא אוהבים את התהליך של ראיונות העבודה. אני, באופן אישי, לא נתקלתי בזה. מנסיוני הדל, ראיונות עבודה עוברים בהצלחה כל עוד אתה כן בקשר ליכולות שלך, לשאיפות שלך ולדרך בה אתה רוצה ללכת. כמובן שיש כאלה שאין להם את כל התשובות או את הביטחון העצמי כדי למכור את עצמם, אבל זו כאמור בעיה של אחרים. ראיונות עבודה, ומשם גם מקומות חדשים (בין אם מקומות עבודה חדשים או סתם סביבות חדשות) הם הזדמנויות לאתגרים חדשים. הם כמו מראה ואתה יכול להראות לאנשים את מה שאתה יודע על עצמך כבר מזמן. יש כאלה שסובלים סבל נוראי מראיונות עבודה. לא אני. אני, מצידי, הייתי יכול לעבוד בללכת לראיונות עבודה. לשבת מול בוס שיש לו שלושים דברים יותר מעניינים לעשות, לחייך ולספר לו על עברי המפואר ועתידי המפואר יותר, על היכולות והכישורים, על המוטיבציה והאמביציה, על הדבש ועל העוקץ.

בסופו של יום, המחמאה הכי גדולה כמעט שאפשר לקבל היא לשמוע את המשפט "היינו רוצים שתבוא לעבוד אצלנו"

המקום די מלא. הלהקה על הבמה המורמת, הרחבה מלאה באנשים רוקדים ושמחים, והבאסים מקפיצים את כולם. בשונה מבדר"כ, רוב האנשים ברחבה רוקדים כשהם פונים לכיוון הלהקה, וכך גם אני. הגעתי לשם עם חבר, וכמה שירים אחרי תחילת ההופעה עברנו לרחבה הקדמית כדי לשחרר אנרגיות. אני קופץ, משתולל, וכשאני פונה כדי לדבר עם החבר, אני מבחין פתאום בבחורה מתוקה שעומדת שתי שורות מאחורה. האורות הבוהקים, העשן המלאכותי, הרעש -- כל אלה לא יכולים לשנות את העובדה שזו אחת מהבחורות הכי חמודות שראיתי כבר הרבה, הרבה זמן. היא מתנועעת לקצב של המוזיקה, שרה את המילים של השירים (או לפחות עושה עם השפתיים), מידי פעם זורקת מילה לחברה שלה שעומדת מחובקת עם איזה בחור סתמי, והיא נראית כאילו יצאה מתוך הספר "אילו בחורות מוצאות חן בעיני א.ד.". מאותו רגע, הלהקה נשכחת, המוזיקה עדיין מהדהדת באוזניים, ומהבאסים אי אפשר להתעלם, אבל הפוקוס עובר אליה. כמה דקות אחר כך היא גם מבחינה בכך, ולא נראה שאכפת לה כל כך. אני לוקח לגימה מהבקבוק של האומץ הנוזלי שקניתי כמה דקות קודם, ובקיפוצים ודילוגים אני מפלס את דרכי דרך הקהל וממקם את עצמי לידה, וממשיך לרקוד. היא מתחילה להזיז את עצמה קצת יותר ממקודם, ותוך כמה דקות אנחנו כבר רוקדים ביחד, מסתכלים אחד על השניה (או בשביל הפמניסטיות בקהל - אחת על השני). השיר מסתיים, וכולם מוחאים כפיים. חם לי, חם לי נורא ואני מזיע, אבל כשהשיר הבא מתחיל זה כבר לא משנה וממשיכים לרקוד. כשהשיר ההוא מסתיים, אני שואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו. בטח שהיא רוצה. אנחנו הולכים לבאר. יש יותר מידי רעש, ואי אפשר לדבר. אני קונה שני בקבוקי מים (10 שקלים לבקבוק מים קטן!!) ונותן לה אחד. היא מחייכת ואומרת תודה, או לפחות עושה עם השפתיים, כי לשמוע אי אפשר. שותים, נחים כמה שניות, וחוזרים לרחבה. הקצב של השירים מתגבר, ואנחנו רוקדים. אין אף אחד חוץ ממנה כרגע. העולם הוא העיניים שלה והבאסים, ואני לא יודע מה משניהם גורם לי לרעוד ככה מבפנים. ממשיכים לרקוד והזיעה נשפכת, הלחיים שלה מאדימות, היא צוחקת וגם אני. אני נעמד באמצע השיר ומסתכל עליה. היא נעצרת גם כן ומתקרבת. ואז אני מנשק אותה. אם היה אפשר לבחור את הרגע המדוייק שבו אפשר למות - זה היה הרגע. תחושת האופוריה, כאילו הכל, אבל הכל מושלם, ומה שלא מושלם פשוט לא קיים. והנשיקה מסתיימת, ושניה מתחילה. ואחרי הרביעית, אני מגלה שההופעה הסתיימה, הקהל ממתין להדרן, והחבר שלי מסתכל עלי במין מבט שאני לא יכול להחליט אם הוא אומר "אני שונא אותך, יא בן זונה" או "כל הכבוד" (או שניהם). הלהקה חוזרת לנגן שיר אחד, שיר איטי כזה, שאפשר רק להתנועע אליו, וכשהוא מסתיים מתקרבים אליה החברה שלה והבחור. "אני חייבת ללכת" היא אומרת. "אני יכול לקבל את הטלפון שלך?" אני שואל, והיא מחייכת, לוקחת את הפלאפון שלי, מכניסה את המספר שלה ומחייגת. "עכשיו יש לי גם את המספר שלך, אז דיר-באלאק אתה לא מתקשר" היא מחייכת. אני נותן את החיוך הכי שרמנטי שאני יודע. "ברור".

הלכתי לכנס עולמות היום. אושר, חדווה ועליצות. המון אנשים טובים, חיבוקים, נישוקים ומצב רוח טוב.
יש משהו בללכת לאירועים שלא אתה מארגן, להנות מהעבודה של כל האחרים, ולהנות מהתכנים. ועם כל הצניעות, נדמה לי אפילו שאפשר לראות את טביעת האצבע שלי בחלקים מסוימים בכנס, וזו תחושה מספקת וממלאת - לדעת שהיתה לך השפעה כזו, ולהיות מסוגל להנות מזה.

ממחר מתחיל גם ביגור. אני לא יכול לחכות ולפגוש עוד חברים גם שם.

זוגות בציבור.

אפשר תמיד לזהות אותם בקהל - זוגות צעירים מאוהבים. הם מפיצים מסביבם מין הילה כזו, שנדמה כאילו היא נדבקת לכל מי שנמצא באזור. גם אם זה רחוב הומה, או קניון עמוס אנשים, בשביל הזוגות האלה כל שאר העולם מת. הוא נוגע לה בעדינות ביד ומחזיק אותה, היא מלטפת לו את הלחי או מציירת עם האצבע את קו הסנטר שלו. הוא משחק לה בשיער ולוחש לה משהו באוזן, היא מניחה את כף היד שלה פשוטה על החזה שלו. והם מתנשקים, בעדינות יותר או בעדינות פחות, אוהבים ומרוכזים בדיוק באותו הרגע, בדיוק באיך הם מרגישים עכשיו ולעזאזל עם כל השאר. וכשנתקלים בדבר כזה, אי אפשר שלא לחייך ואי אפשר שלא להיות שמחים בשבילהם כי הרי מה יותר יפה בעולם הזה מאשר אהבה.

אני פשוט אוהב את פורים. איך אפשר לא לאהוב את החג הזה? הוא לא כמו חנוכה, בו יש רק אוכל טוב - פה יש גם אוכל טוב וגם מתחפשים ועושים שטויות (!!!1) אפילו לא צריך תירוץ של מסיבת פורים כדי לעשות שמח - אפשר פשוט להתלבש וללכת לקניון המקומי, או עוד יותר טוב להפגש עם חברים וללכת ביחד. אבל הדבר הכי טוב בפורים זה שהחג הוא תירוץ לכוסיות להסתובב איך שבא להן, ואז אפשר ככה להסתובב עם החבר'ה, לעשות צחוקים ולהסתכל על כוסיות עם מכנסים שנראים כמו תחתונים. ואיך אפשר בלי מסיבות פורים? זה כל מה שאמרתי עד עכשיו ועוד אלכוהול. הרבה אלכוהול.

אני פשוט אוהב את פורים!

אני יושב בבית קפה, minding my own business, שותה כוס שוקו, קורא עיתון, מקשיב למוזיקה ובכלל נהנה מהרעש של הרחוב וההמון שעובר מול עיני. אחרי כמה זמן אני מבחין בבחורה שיושבת כמה שולחנות ליד. היא מדברת בטלפון וצוחקת. יש לה חיוך יפיפה, שמשתלב נהדר עם הפנים היפות שלה (ותמיד אמרתי שהפנים זה הדבר הראשון שאני מסתכל עליו אצל בחורה). אני ממשיך להסתכל עליה, מרחף במחשבות ובאיזה שהוא שלב אני קולט שהיא סיימה לדבר בטלפון ועכשיו היא יושבת בשולחן שלה, ומסתכלת עלי בוהה בה. פאדיחה. אני מחייך חיוך כזה חצי מתנצל, והיא, במקום לעשות כזה "כן" עם הראש ולחזור לענייניה, מחייכת אלי בחזרה. אני מעיף מבט לצדדים שלי כדי לראות אם לא היתה טעות, אבל איך שהוא אני לא חושב שהיא חייכה לזוג הזקנים שישב בשולחן לידי. אני מזמין לעצמי בראוני גדול וכשזה מגיע, אני לוקח את הצלחת והשוקו שלי והולך לשולחן שלה.

"אני לא חושב שאני אצליח לסיים את כל הבראוני הזה לבד," אני אומר לה, "אולי את רוצה לעזור לי?"
היא מחייכת ומצביעה על הכסא הריק שלידה.

מתחילים לדבר. לא רק שיש לה חיוך יפה ופנים חמודות, גם שאר הגוף שלה לא נראה רע. השיחה קולחת, מעניינת. הבחורה גם חכמה בנוסף לכל. היא לומדת עכשיו לבחינות הלשכה, וחושבת אם כדאי או לא כדאי לה להמשיך ישירות לתואר שני. אנחנו ממשיכים לדבר עוד איזה שעה ומשהו, ואז היא מציצה בשעון ואומרת שהיא חייבת ללכת. היא קבעה תוכניות שהיא לא יכולה לבטל. "תרצי להפגש שוב, להמשיך מאיפה שהפסקנו?" אני שואל. היא צוחקת. יש לה צחוק שהולך טוב עם החיוך שלה. היא מוציאה פתק, רושמת עליו מספר. "אני מחכה לשמוע ממך, אבל בקרוב, כן?". אני נותן את החיוך הכי שרמנטי שאני יודע. "ברור".